מועצה אזורית קדומים - עמוד הבית

הרשמה
לימודים
תשלומים
סרטונים
סרן צביקה קפלן הי"ד
  

קורות חייו וסיפור נפילתו

בנם של צילה ויהודה. נולד ביום כ"ח בניסן תשמ"ו (6.5.1986) בחיפה. אח לציפורה (ציפי) אחותו התאומה ולאלישבע. בעלה של עדי ואב לאלקנה ונדב. התגורר בקיבוץ מירב.

צביקה נולד, גדל ובגר בשכונת נווה שאנן בחיפה. הוא למד והתחנך בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "רמב"ם" בשכונת מגוריו. מגיל צעיר ניחן בטוב לב, חוש הומור ושובבות, אך מעל הכול בלטה רגישות גבוהה לזולת.

בתקופת לימודיו בחטיבת הביניים ובישיבה התיכונית "יבנה" שבחיפה עירו, כנער מתבגר חברותי ודעתן, היה צביקה חניך פעיל בתנועת הנוער "בני עקיבא" והלימודים קיבלו מקום משני. בעיני מוריו הוא היה "נציג ההסתדרות" של שכבת גילו, מלא דאגה ופעלתנות לטובת תלמידים שהתקשו להשתלב מבחינה חברתית. הוא פעל בצנעה וללא התלהמות, תוך מתן כבוד למורים. באופן טבעי הדריך צביקה בסניף "בני עקיבא" שבנווה שאנן, הפך ליושב ראש תנועות הנוער בעיריית חיפה ואף נבחר לכהן כראש העיר חיפה ליום אחד, במקומו של עמרם מצנע. באכפתיות ובמעורבות הצטרף למחאת בני נוער על תופעות תרבותיות כמו נהירה אחר כוכבי זמר מחו"ל, ומאוחר יותר השתתף בהפגנות פוליטיות במחאה על עקירת היהודים מגוש קטיף והרס היישובים.

טרם הצטרפותו למכינה הקדם-צבאית ביישוב עלי שבחבל בנימין החל להתנדב בארגון "קו לחיים", שם הכיר את אשתו לעתיד, עדי, אשר שירתה שירות לאומי בארגון. "זאת הייתה אהבה מושלמת, היינו בעננים," מספרת עדי. "ידענו שהקשר יהיה ארוך ושאנחנו נכנסים לחיי צבא, אבל זה לא הרתיע אותי ולו במעט. היינו שם יחד בצורה הכי שלמה. ... אהבנו את הריחוק, ואז את המפגש."

לכבוד יום הולדתם העשרים הקדיש צביקה לאחותו התאומה ציפי את ספרו של הרב צבי ישראל טאו, "נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ". בהקדשה כתב לה: "ציפי היקרה. מהי מסירות נפש?" כאן ציטט צביקה מדברי הרב טאו: "מסירות נפש ... היא דרך חיים, בניין נפשי שלם של תרבות ורוח, מדרגת חיים מיוחדת בה מתרומם האדם ומתמסר באופן מוחלט לאידיאל הגדול של קידוש שם שמים... ". והמשיך: "אחותי היקרה, לרגל יום הולדתך העשרים לא נותר לי אלא לאחל לך שתמשיכי לייצג את מה שכתוב בפסקה בצורה כל כך חיה ואמיתית, ולתת לכולם – לפחות כמו לי – את הוודאות הזאת שאפשר לחיות חיים של מסירות נפש כל כך נפלאה. תודה על הכוח שאת נותנת לי. אני."

לאחר שנתיים שבהן צבר מטען רוחני במכינה הקדם-צבאית, התגייס צביקה לצה"ל ב-23 ביולי 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. את מסלול שירותו החל בחטיבת "גולני" כטירון המיועד לפלס"ר (פלוגת סיור) בגדוד 13. במהלך הטירונות עבר לבקשתו גיבוש, סיים אותו בהצלחה והתקבל לסיירת "גולני".

בסיום המסלול ביחידה נשא לאישה את עדי לבית זיו מהיישוב קדומים. ערב חתונתו השאיר לה מכתב מיוחד ומלא רגש. בין היתר כתב: "בית יקר, אני מדמיין אותך עכשיו, מלא אבק, טיפה בוץ על הרצפה, תריסים מלוכלכים, קצת אפור, חסר חיים אפשר להגיד. ... אני חוזר מהצבא טיפה עייף, אני עולה אלייך במדרגות ופותח את הדלת. משב חמים מקבל את פניי. מלא אור. ... מין תחושת שייכות שעוטפת אותי. ואז בפינה, בסלון, אני רואה אותה, יושבת על הספה הנוחה שלנו, והיא כל כך יפה... אני מתקרב אליה לאט, ואז אני מחבק אותה חזק-חזק, ולוחש לה שכל כך התגעגעתי. אנחנו מתיישבים, והיא שמה את ראשה עליי, ואני מלטף אותה בעדינות, והיא שואלת מה עבר עליי השבוע, ואני מספר, והיא מייעצת ותומכת, והכי חשוב, בית, מחייכת. והנשמה שלי סוף-סוף נרגעת. ואז אני מבין, בית, שהאור והחמימות ותחושת השייכות הזאת, בעצם זה לא אתה, בית... זו אשתי המדהימה. בלעדיה אין לי כלום, והיא הבית המדהים שלי."

משהוכשר כלוחם בסיירת יצא צביקה למסלול הכשרה לפיקוד, שכלל קורס מ"כים (מפקדי כיתה) וקורס קצינים, וסיים אותו כמצטיין פלוגתי. אז חזר ליחידה ושימש כמפקד צוות לוחמים במסלול ההכשרה לסיירת. תפקידו הבא היה סגן מפקד פלוגה בסיירת, וממנו יצא ללימודים אקדמיים וצבאיים במכללה לפיקוד טקטי. לימודיו שילבו קורס מ"פים (מפקדי פלוגה), וגם כאן סיים כמצטיין הקורס. עם חזרתו ליחידה הפך למ"פ מסלול הכשרת לוחמים של גדס"ר (גדוד סיור) "גולני". בהמשך, במסגרת קידומו יועד לפקד על פלוגה מסייעת של גדוד 51, אבל עד כניסתו לתפקיד ולמשך שלושה חודשים קיבל על עצמו לשמש קצין אג"ם (אגף מבצעים) בגדס"ר.

בתחילת חייהם המשותפים התגוררו צביקה ועדי בקדומים, ושם נולדו ילדיהם: אלקנה ב-2009 ונדב ב-2011. לאחר כארבע שנים עברו להתגורר בקיבוץ מירב על הר הגלבוע. למרות היותו איש צבא במשרה מלאה הצליח צביקה לכבוש בקסמיו את חברי היישוב, והמשפחה נקלטה בחום בקהילה. צביקה ועדי השתלבו במהרה בחיי הקיבוץ ואף החלו בתכנון בניית בית הקבע שלהם במקום.

"גם אחרי שהתחתנו ולא היית מגיע הרבה זמן הביתה," כתבה עדי על החיים לצד איש קבע, "ההגעה הייתה הרבה יותר משמעותית ... תמיד אמרנו שאצלנו בבית אין ויכוחים טיפשיים על מי מוריד ת'זבל או מי קם בלילה לילדים. כי למה לבזבז את הזמן על שטויות אם הזמן שלנו יחד כל כך מועט. ... ניצלת את החיים במשמעות גדולה כמה שאפשר, בלי התלבטויות, התחבטויות ומריחת זמן. תמיד היית בהיר, ברור, חד, בלי התבלבלות, והשליחות שלך הייתה הדבר הכי טוב שאפשר לבקש. המוטו שלנו עם הצבא היה ש'מפקד שטוב לו בבית – טוב לו גם בצבא, ומפקד שטוב לו בצבא – טוב לו בבית', וחיינו דרך זה. אני האמנתי בדרך הזאת והאמנתי בך שזה הייעוד שלך בחיים, לחנך חיילים, לעצב דמויות ארצישראליות טובות, שיצמיחו אותנו עוד – כעם, כמדינה."

צביקה היה אב גאה. לכל מי שהכיר הראה את תמונות ילדיו וסיפר עליהם. בפק"ל על הגב הטמין גרב קטן שלהם ונשא אותו עליו כל הזמן, גם בלחימה. הילדים העריצו את אביהם והתענגו על כל רגע עימו. הוא לימד אותם על ארץ ישראל, סיפר סיפורים מהתנ"ך ומההיסטוריה, הרים אותם על כתפיו ודגדג עד שהתפקעו מצחוק. על אף גילם הצעיר הוא הותיר בהם רושם עצום וטבע בהם את תכונותיו. צביקה היה דעתן ועמד על דעותיו בנושאי דת ומדינה מההיבט היהודי. לאהבתו לארץ ישראל לא היה גבול והוא כבש אותה ברגליו, בטיולים עם חניכיו וחייליו. אפיינו אותו ענווה עצומה, יושר טוטאלי, שאיפה בלתי מתפשרת למצוינות, מתן דוגמה אישית, יחסי אנוש ודאגה למתקשים, אך יותר מכול בלטה בו הדבקות העיקשת כי יש לשרת את עם ישראל "בכל לבבך ובכל מאודך".

כשהשתתף ב"שיעורי תורה למפקדים" בקיבוץ מירב התגלה כלמדן, ועד שהבין את הסוגיה הנלמדת לעומקה לא הניח לרב להמשיך בלימוד. על כן כינה אותו רב הקיבוץ, הרב איתן צוקר, "אלוף בענווה", וסיפר: "הכרתי אותך רק לפני מספר שנים ומיד כשנכנסת לקבוצה המיוחדת של השיעור שלנו, הכה בי ברק. ואני זוכר את ההרגשה הזאת. נכבשתי בקסמיך. הנה, זה אדם שלם. יש בך שלמות של תכונות מורכבוֹת ומופלאות ... כך נראה קצין אידיאלי בצבא ההגנה לישראל. היית כנראה מקצועי מאוד בצד הצבאי. ראיתי זאת מדברי ההערכה והיחס שהיית זוכה לו מהקצינים הבכירים יותר כשהייתם נפגשים בשיעור. וגם היית נחמד באופן עדין ועמוק תמיד ובכל מצב. אותך ואת עדי אי אפשר לתפוס בלי חיוך, שמחה או נכונות לעזור. פשוט דמות מאירה ועדינה וצנועה. היית מלא באהבת תורה ויראת שמים. איש עמוק מאוד בתפיסתך הרוחנית. מלא אמונה ... לב מבין, פתוח כאולם. החיוך העדין שהיה מופיע על פניך בשעה שהבנת את עומק הסוגיה ואת החידוש שבה, הוא דבר שתמיד חיכיתי לו. ותמיד זה הגיע. ... במעבר בין התפקידים היו לך שבועות ספורים של חופש. מיד הגעת לבית המדרש, קבעת לימוד בחברותא, סדר בוקר שלם, ואני שומע אתכם מתפלפלים בסוגיה במסכת בבא בתרא. ואני לא מפסיק להתפעל איך אתה מיד צולל בלימוד. ברור כשמש שביתך בבית ה'. ... בבוקר יום שישי לפני חודשים רבים אני רואה ליד חדר האוכל קבוצה של חיילים ואזרחים. צביקה סיים אימון מפרך עם חייליו, סיים מסע לכתף שאול בגלבוע ... ההורים של חלק מהחיילים מכינים על האש לכולם. וצביקה עם אלקנה על הידיים עומד שם שמח, אוהב את החיילים וממש מתבייש שישימו לב שהוא המפקד כאן. צנוע, נחבא אל הכלים".

משהחל מבצע "צוק איתן" קיבלה חטיבת "גולני" את משימת חיסול תשתיות הטרור והמנהרות במחנה סג'עייה בעזה. יומיים אחרי הכניסה הקרקעית לעזה וכמה שעות לאחר כניסת חטיבת "גולני" לסג'עייה, ביום כ"ב בתמוז תשע"ד (20.7.2014), נפגעה חוליית הפיקוד ממטח טילים. סרן צביקה קפלן נפל בקרב. בן עשרים ושמונה היה בנפלו. באותה תקרית נהרג גם הסמג"ד (סגן מפקד גדוד) רב-סרן צפריר בר אור והמג"ד נפצע. צביקה הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אחריו אישה ושני ילדים, הורים ושתי אחיות.

 אשתו עדי כתבה לו: "הנוכחות שלך בבית הייתה כל כך עמוקה. וכל דבר שאמרת היה משמעותי. גם כשלא היית – היית. הילדים גדלו בשמחה. בכל פעם שהגעת הביתה, זו הייתה חגיגה. כולנו קרנו מאושר, נסענו לטיולים ונהנינו כל כך. ... השיחות האחרונות שלנו היו שמחות, היו מחזקות, ואני לא מצטערת על אף מילה שנאמרה בינינו ... היית חדור בעוז ובאמונה, מלא במוטיבציה להחזיר את הכבוד לעם ישראל, כמו שדביר עמנואלוף זכרונו לברכה, החבר שלך, ביקש. והדרך שלך, של עמידה איתנה בכל שלב בדרך, של הצלחה ללא פשרות, של טוטאליות, עברה לפקודיך במלוא הטוהר. החיילים שלך כל כך העריצו אותך ... צביקה שלי, איש של אמת. איש של ענווה, איש של אמונה, צדיק גדול. אני מרגישה זכות כל כך גדולה שהיית שלי חלק נכבד מהחיים. שבנית איתי בית כזה בישראל, בית של בהירות, שבו הדרך ברורה. בית שבו האמונה, השמחה, האופטימיות, הנתינה הן ערך עליון. ואני אמשיך. אני אמשיך לדבוק בדרך הזאת".

להנצחתו פרצו חבריו "שביל רטוב" בפארק המעיינות ליד בית שאן. שם אהב צביקה לטייל ולרוץ מדי שבוע.

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד